Es ist für eine Freundin zum Geburtstag. Ich habe einen kleinen Text geschrieben und im Google Übersetzer übersetzt. Aber ich traue dem Braten nicht. .-) Es wäre glorreich, wenn sich irgendjemand die Zeit nehmen könnte um kurz darüber zu schauen! Ich brauche es schon morgen. Ist auch nicht viel. Danke! Danke Danke!
Hier der deutsche Text:
Menschen leben in verschiedenen Welten
mehrere Herzen schlagen in ihrer Brust
ihre Seelen finden viele Wege.
Gemeinsam leben, pochen, finden.
Verstehen lernen, wenn man mal nicht versteht.
Zum Lachen bringen, wenn einer mal nicht lacht.
Stützen, wenn einer fällt.
Zusammen abheben, wenn beide fliegen.
Freundschaft.
Und hier die Übersetzung von Google Translate:
אנשים חיים בעולמות שונים
לבבות כמה מכות בחזה
נפשם ימצאו דרכים רבות.
חיים יחד, מתעקש למצוא.
למד להבין אם אתם אפילו לא מבינים.
להצחיק אותם, אם לא אפילו לצחוק.
תומך, כאשר אחד נופל.
מעמד ביחד, אם שניהם לעוף.
ידידות.
Hi,
ich wollte einem guten Freund diese Lebensweisheit auf Hebräisch auf eine Karte schreiben.
Allerdings vertraue ich dem google.übersetzer nicht richtig über den Weg. Vielleicht kann sich das jemand mal durchlesen und vielleich auch korrigieren? Ich weiß ist viel, aber sehr wichtig.
Vielen Dank im Vorraus :)
Hier Originaltext:
Als die glutrote Sonne am Horizont dem Tag langsam entschwinden wollte, ging eine kleine zerbrechlich wirkende Frau einen staubigen Feldweg entlang. Sie war wohl schon recht alt, doch ihr Gang war leicht und ihr Lächeln hatte den frischen Glanz eines unbekümmerten Mädchens.
Fast am Ende dieses Weges,
saß eine zusammengekauerte Gestalt, die regungslos auf den trockenen, ausgedörrten Sandboden hinunterstarrte.
Man konnte nicht viel erkennen, das Wesen das dort im Staub des Weges saß, schien beinahe körperlos zu sein.
Es erinnerte an eine graue aber weiche Flanelldecke mit menschlichen Konturen. Als die kleine zerbrechlich wirkende Frau an diesem Wesen vorbeikam, bückte sie sich ein wenig und fragte: "Wer bist du?"
Zwei fast regungslose Augen blickten müde auf.
"Ich? Ich bin die Traurigkeit." flüsterte die Stimme stockend und so leise, dass man sie kaum zu hören vermochte.
"Ach, die Traurigkeit !" rief die kleine Frau erfreut,
als würde sie eine alte Bekannte begrüßen.
"Du kennst mich?" fragte die Traurigkeit vorsichtig?
"Aber ja, natürlich kenne ich dich! Immer wieder einmal hast Du mich ein Stück meines Weges begleitet."
"Ja, aber ...", argwöhnte die Traurigkeit, "warum flüchtest du dann nicht und nimmst reiß aus? Hast du denn keine Angst vor mir ?"
"Warum sollte ich vor dir davonlaufen? Du weißt doch selbst nur zu gut, dass du jeden Flüchtigen einholst. Man kann dir nicht entkommen.
Aber, was ich dich fragen möchte:
Warum siehst du so betrübt und mutlos aus ?"
"Ich bin traurig", antwortete die graue Gestalt mit klangloser Stimme. Die kleine, alte Frau setzte sich zu ihr.
"Traurig bist Du also", sagte sie und nickte verständnisvoll mit dem Kopf. "Erzähl mir doch, was dich so sehr bedrückt."
Die Traurigkeit seufzte tief. Sollte ihr diesmal wirklich jemand zuhören? Wie oft hatte sie sich das schon gewünscht.
"Ach, weißt du", begann die Traurigkeit zögernd, "es ist so,
dass mich einfach niemand mag. Niemand will mich.
Dabei ist es doch nun mal meine Bestimmung unter die Menschen zu gehen und für eine gewisse Zeit bei ihnen zu verweilen. Aber jedesmal wenn ich zu ihnen komme, schrecken sie zurück. Sie fürchten sich vor mir und meiden mich."
Die Traurigkeit schluckte schwer.
"Sie haben Sätze erfunden, mit denen sie mich verstoßen wollen. Sie sagen: Ach was, das Leben ist heiter und fangen an zu Lachen.
Aber ihr falsches erzwungenes Lachen
führt zu Magenkrämpfen. Sie sagen: Gelobt sei, was hart macht.
Und dann bekommen sie Herzschmerzen.
Sie sagen: Man muss sich zusammenreißen. Und sie spüren das Reißen in den Schultern und im Rücken, im ganzen Körper. Verkrampft sind sie.
Sie drücken die Tränen tief hinunter und haben Atemnot. Sie sagen:
Nur Schwächlinge weinen. Dabei sprengen die aufgestauten Tränen fast ihre Köpfe. Manchmal können sie dadurch nicht mal mehr Sprechen. Oder aber sie betäuben sich mit Alkohol und Drogen, damit sie nicht fühlen müssen."
Die Traurigkeit sank noch ein wenig mehr in sich zusammen.
"Und dabei will ich den Menschen doch nichts Böses, ich will ihnen doch nur helfen. Denn wenn ich ganz nah bei ihnen bin, können sie sich selbst begegnen. Ich helfe ihnen ein Nest zu bauen, um ihre Wunden zu pflegen und zu heilen. Weißt du, wer traurig ist, hat eine besonders dünne Haut, und manches Leid bricht dadurch immer wieder auf, wie eine schlecht verheilte Wunde,
und das tut sehr weh.
Aber nur wer mich zu sich läßt und all die ungeweinten Tränen weint, kann seine Wunden erst wirklich heilen. Doch die Menschen wollen gar nicht, dass ich Ihnen dabei helfe. Statt dessen schminken sie sich ein grellen Lachen über ihre Narben. Oder sie legen sich einen dicken Panzer aus Bitterkeit und ewiger Enttäuschung zu. Ich glaube, sie haben einfach nur unbändige Angst zu weinen und mich zu spüren. Deshalb verjagen sie mich immer wieder."
Dann schwieg die Traurigkeit. Ihr Weinen war erst schwach,
dann stärker und schließlich ganz innig und verzweifelt
und die vielen kleinen Tränen tränkten den staubigen, ausgedörrten Sandboden. Die kleine, alte Frau nahm die zusammengesunkenen Gestalt tröstend in die Arme.
Wie weich und sanft sie sich anfühlt, dachte sie und streichelte das zitternde Bündel. "Weine nur, kleine Traurigkeit", flüsterte sie liebevoll, "ruh dich aus, damit du wieder Kraft sammeln kannst.
Du sollst nicht mehr alleine wandern. Ich werde auch dich von nun an begleiten, damit die Mutlosigkeit nicht noch mehr Macht gewinnt."
Die Traurigkeit hörte zu weinen auf.
Sie sah zu ihrer neuen Gefährtin auf und betrachtete sie erstaunt:
"Aber ... aber, wer bist du eigentlich?"
"Ich ...", sagte die kleine und zerbrechlich wirkende Frau und lächelte dabei wieder so unbekümmert wie ein kleines Mädchen, " ... bin die Hoffnung.
Und hier die Übersetzung:
האם לאט נעלמים כמו השמש אדום זוהר באופק באותו יום, אישה קטנה שברירית למראה הלך בדרך עפר מאובקת. אני חושב שהיא די ישנה, אבל ההליכה שלה היה אור חיוך שלה זוהר צח של נערה קלילה.
כמעט בסוף הדרך הזו,
ישבה דמות מכורבלת, תנועה מביט למטה על האדמה, יבש חול צחיח.
אתה לא יכול לראות הרבה, את המהות אשר ישב שם באבק הדרך, נראה כמעט להיות גוף.
זה הזכיר לי את שמיכת פלנל אפור רך אך עם קווי המתאר אדם. חלפו כפי האישה השברירית למראה היצור הקטן הזה, היא התכופפה קצת ושאל: "מי אתה?"
כמעט ללא תנועה על שתי עיניים עייפות.
"אני? אני את העצב". לחש בקול רועד ועל כך בשקט, שבקושי יכלו להישמע.
"אה, את העצב!" בכתה האישה הקטנה שמח
ממה שהם יקבלו בברכה ידיד ותיק.
"אתה מכיר אותי?" שאל את העצב להיזהר?
"אבל כן, בטח אני מכיר אותך! שוב ושוב אתה כבר לווייתי למסע שלי".
"כן, אבל ...", חשד העצב," למה אתה לא לברוח ואז לקחת אותם החוצה דמעה? אתה לא פוחד ממני? "
"למה אני צריך לברוח ממך? אתה מכיר את עצמך היטב את הקצב עם כולם. אף אחד לא יכול לברוח לך.
אבל מה שאני רוצה לשאול אותך:
למה אתה נראה כל כך עצוב ומיואש מן? "
"אני עצוב", ענה דמות אפורה עם בקול חסר גוון. הזקנה מעט והתיישב לידה.
"אז אתה עצוב," היא אמרה הנהן בראשו באהדה. "תגיד לי מה אתה כל כך מדוכא מאוד".
העצבות נאנחה אנחה עמוקה. אם מישהו באמת מקשיב לה הפעם? כמה פעמים היא ביקשה כבר.
"אה, אתה יודע," העצב החלה בהיסוס, "זה כל כך
רק שאף אחד לא אוהב אותי. אף אחד לא רוצה אותי.
עם זאת, הגורל שלי ללכת בין האנשים ולהישאר זמן איתם. אבל בכל פעם אני בא להם, הם מפחדים. הם מפחדים ממני להימנע אותי ".
עצב בלע את רוקו.
. "אתה רוצה להמציא משפטים שבה הם להעליב אותי, אתה אומר: הו, החיים שמחים להתחיל לצחוק.
אבל צחוק מזויף שלהם הכריחו
מוביל כאבי בטן. הם אומרים: השבח, מה שעושה אותנו קשים.
ואז הם מקבלים כאבים בחזה.
הם אומרים: אתה חייב להתעשת. והם מרגישים את הקרע בכתף ובגב, בכל הגוף. הם צפופים.
הקש את הדמעות עמוק ויש להם לנשום. הם אומרים:
נמושות רק לבכות. הוא פרץ העצורה דמעות כמעט ראשיהם. לפעמים זה לא מאפשר להם אפילו לדבר. או שהם עצמם קהה עם אלכוהול וסמים, אז הם לא ירגישו. "
עצב צנח קצת יותר לתוך עצמה.
"ואני רוצה את האנשים אבל שום דבר רע, אני רוצה לעזור להם. כי כאשר אני קרוב אליהם, הם יכולים אפילו להיפגש. אני עוזר להם לבנות קן לאחות ולרפא את פצעיהם. אתה יודע מי הוא עצוב, הוא בעל עור דק מאוד, חרטה כלשהי לפרוץ את זה שוב ושוב, כמו פצע נרפא רע,
וזה כואב מאוד.
אבל רק מי שגורם לי להיות וכל בוכה דמעות עצורות יכול לרפא את פצעיו עובדה. אבל אנשים לא רוצים שאני יעזור לכם. במקום זאת, הם הכניסו חיוך מסנוור על הצלקות שלה. או שהם שמים שריון עבה של מרירות ואכזבה נצחי. אני חושב שהם פשוט צריכים לבכות להרגיש פחד מוחץ אותי. לכן, הם מפחידים אותי שוב ".
אז עצב שקט. הבכי שלה היה חלש בלבד
חזק מאד, אז נואשות
והדמעות קטנות רבות ספוג באדמה המאובקת, חול צחיח. הזקנה קצת לקח את הדמות התמוטט בזרועות נחמה.
כמה רך וענוג היא מרגישה, היא חשבה, מלטפת את צרור רוטט. "Cry עצב קטן," לחשה באהבה ", מנוחה, כך שתוכל לאסוף כוח שוב.
אינך רשאי ללכת לבד. אני אלווה אותך מעכשיו, פן יאוש צובר יותר כוח ".
עצב הפסיק לבכות.
היא הביטה לוויה החדש שלה והביטה בה בתדהמה:
"אבל ... אבל מי אתה?"
"אני ...", אמרה האישה קטנה ושברירית למראה, מחייכת בפזיזות כמו ילדה קטנה," ... אני מקווה.
ich würde gerne mit meiner freundin, welche aus israel stammt, ein paar..*scham* sätze im erotisch aktiven bereich lernen. ich will sie nicht ewig vor dem akt sowas fragen, das ..naje turnt glaub ich ab, u ausserdem vergesse ich manches schnell sodass ichs besser aufschreibe.
am liebsten sowas wie "ich will dich" oder baby du machst mich....." auf was frauen halt so stehen. da ich nicht weiß in wie fern das hier zulässig ist überlasse ich den wissenden mal die entscheidung mir ein paar vorschläge zu machen.
meine freundin macht das jedenfalls mehr an als das steife deutsch --sollte kein wortwitz sein
Azra1 .
don chisciotte ..